אני האמנתי שהוא היה מאוהב בי. הוא נתן לי כל סימן ורמז אפשרי, שאכן כך הדבר. באשר לי עצמי, הייתי מוכנה ומזומנה לבוא בעקבותיו לכל אשר תוביל הרפתקה מסעירה זו. הייתי רומאנטית. כל-כך חייתי בעולם ההזיות והפנטסיות, שאני מניחה שזה מה שקורה לרוב הצעירים, במיוחד כאשר אין בחייהם מידה מספקת של חיבה. אמת, הייתה לי אוליביה, ואני ידעתי שהיא הייתה ידידה מסורה ונאמנה, כמו אחות. אך מי עוד מלבדה היה שם? אימי הסתלקה לה עם המאהב שלה ואפילו לא טרחה לכתוב לבנותיה; קשה היה לתאר את אבי מתמסר למשהו, פרט למידות-המוסר הנאותות. העלמה בל הייתה ידידה טובה וידעתי שהיא חשה חיבת-מה כלפי אוליביה וכלפי, אך יחסה המתנשא כלשהו, ממרום עמדת האומנת שלה עשה אותה מרוחקת ומסוייגת. חלמתי על התפייסות בין הוריי ושאבי עובר שינוי מושלם באישיותו. אימי, עם שובה, בחלומותיי והזייותי, הפכה להיות האימא שאותה רציתי תמיד – אוהבת, מגינה ועם זאת אשת-סוד נאמנה, שלה אפשר לספר סודות והרפתקאות, אשר תעזור ותייעץ. עד עתה היה במרכז חלומותיי פאול לאנדוואר. מדוע עשיתי ממנו יצור נשגב כזה, לא ידעתי לבטח. אך היה היגיון בחלומותיי. בקושי הכרתי אותו. היה זה אחיו שהיה ידידי. אך יאגו לא קורץ מן החומר ממנו קורצו גיבורים. הוא היה אך נער – דומה יותר לי בכל הנוגע לתכנון תוכניות והרפתקאות פרועות. לא היה בו שום דבר נשגב, מרוחק או רומאנטי. ומה שחיפשתי היה רומן. רומן-סיפור-אהבים מיסתורי, מסעיר, החלום שבתוכו יכולה נערה כמוני לשקוע, עורכת לעצמה את הרקע והבמה לכל מיני התרחשויות ואירועים – כולם, אבוי, סיפורי בדים של דמיונה הפורה מדיי, והרעב למאורעות.
