שוב החלה הכורסא לנוע. הפעם זה התחיל בתנועה קלה, עדינה, שהפכה המהירות לרעדה חובטת עצמות. "אני חולם", אמר הווארד לעצמו. "וודאי נרדמתי מול הטל…"אלא שאם הווארד חולם, חולמים גם הרהיטים שלו-כי מה שגרם לכורסתו לקפץ על ארבע רגליה, בדומה לסוס רכיבה בהופעת ראווה, גרם לטירוף לכל חפץ שנמצא בטרקלין. מנורה שעמדה על שולחן פינתי נפלה והתרסקה ל הרצפה. גביע, שקיבל כפרס בתחרות כדורת, צנח מעל מכשיר הטלוויזיה הרועד. אגרטל ומספר תמונות ממוסגרות נותצו בנפלם מעל אדן האח. "רעידת אדמה?" חשב. "אני מוכרח לקום מעל לכורסה המטורפת הזאת". אך – במקום זאת לפת הווארד את הכורסא ופשט את רגליו לפנים. מה שהיה עד כה רהיט נוח, החליק כמזחלת ונחבט בקיר הטרקלין בשאון של ניתוץ.הוא עצם את עיניו לקראת ההתנגשות וכשפקח אותן, נוכח שתוך ישיבה רגועה חלפה הכורסה כסופה, כשהיא מרקידה שולחנות ומעיפה שטיחים. הווארד צרח "הצילו!" ונעלם – תוך ניפוץ קיר, אל המסדרון, שם הוסיף להחליק , כשהוא צמוד לכורסא. דלתות חלפו כסופה במהירות עצומה. הכורסא דמתה לכלי רכב בעל מנוע אדיר.לפתע מצא עצמו ליד הקיר. הוא נאחז בחזקה- ופרץ דרכו, אל הערב השליו בחוץ. הוא המתין לקבלת הדין, לנפילה בלתי נמנעת על הקרקע.מה שלא קרה!הכורסא נסקה לחלל האוויר ועלתה! מעלה! מעלה! הוא עף כשמתחתיו ברחובות, קונים רבים נושאים חבילות, נהגי מוניות, ילדים משחקים בכדור, הכול בוהים בפליאה ובתדהמה בהווארד, שחלף על פניהם אל שמי הלילה.